נתקלתי במקרה בכתבה על המופע “מטרוז'” של תום כהן בזמן שחיפשתי הופעות לאחרונה, וזה תפס אותי. נכון, זו לא כתבה מהיום-יומיים — אבל המופע עדיין רץ, וזה בדיוק מה שהופך את זה לרלוונטי עכשיו.

מדברים שם על שילוב של מזרח ומערב, תזמורות, סיפור, יצירה “עמוקה”. הכול מאוד מרשים על הנייר, אבל כשמסתכלים על זה מהצד — זה מרגיש כמו התרחקות מוחלטת מהשורש. אין את הפשטות, אין את הרגש הישיר, אין את מה שעשה את המוזיקה המזרחית למה שהיא.

אני לא נגד התפתחות, להפך. אבל יש גבול שבו זה כבר לא “התפתחות” אלא שינוי זהות. ברגע שאתה צריך להסביר למה זה מזרחי — אולי זה כבר לא.

וזה לא רק תום כהן — הוא פשוט דוגמה בולטת למשהו רחב יותר שקורה עכשיו. הז’אנר מתערבב, מתעדן, נהיה “יותר גבוה” — אבל אולי גם מאבד את עצמו בדרך.

אם הייתם שומעים את זה בלי הקשר — הייתם בכלל מזהים את זה כמזרחית, או שזה כבר ז’אנר אחר לגמרי?