אחרי האזנה לצמרת המצעדים של 2026, שמתי לב לתופעה מעניינת. פעם, הבס המזרחי (הגיטרות והסינטים של אופר לוי וחיים משה) היה הסימן המזהה שלנו. היום, כמעט כל סינגל חדש של האמנים הצעירים מושפע ישירות מהפופ הטורקי (ה"דיג'יי צ'יל" המזרחי) ומהמאקאמים הערביים המודרניים.
מצד אחד, זה מרחיב את הקהל ומביא את הז'אנר שלנו לעולם. מצד שני, נראה שאיבדנו את הצליל הישראלי-מזרחי הקלאסי של שנות ה-90 וה-2000.
איפה אתם שמים את הגבול? האם זו אבולוציה טבעית או שצריך לחזור לשורשים?