אסקימו לימון: איך סדרת סרטים הפכה למיתוס ישראלי – ומי עומד מאחוריה עד היום?
יש סרטים ישראליים שמצליחים בקופות, ויש סרטים שהופכים עם הזמן לחלק מהזיכרון הקולקטיבי.
"אסקימו לימון" הצליח לעשות את שני הדברים – ובקנה מידה חריג.
הסרט הראשון יצא ב־1978, והציג את בנצ'י, מומו ויודל'ה, שלושה נערים בתל אביב של סוף שנות ה־50, בעולם של חברוּת, התבגרות, מיניות, מסיבות, קנאה וניסיונות להבין איך מתנהגים כשעוד לא באמת יודעים איך להיות מבוגר.
היום אפשר להתווכח על הסרטים, לצחוק עליהם, לבקר אותם ואפילו לשאול אם חלק מההומור שלהם עדיין לגיטימי. אבל דבר אחד קשה להכחיש:
"אסקימו לימון" הפך מאחד מסרטי הקולנוע המסחריים הגדולים בישראל לאחד מסמלי התרבות הפופולרית המזוהים ביותר עם הקולנוע הישראלי.אז איך זה קרה?הצלחה שלא נשארה רק בקולנועהסרט הראשון היה הצלחה מסחרית עצומה. הוא מכר כ־1.35 מיליון כרטיסים בישראל, הפך לסרט הישראלי הנצפה ביותר בקולנוע באותה תקופה, וזכה גם לחשיפה בינלאומית. הוא ייצג את ישראל בפסטיבל ברלין ואף היה מועמד לגלובוס הזהב בקטגוריית הסרט הזר.
אבל הנתונים עצמם הם רק חלק מהסיפור.
הדמויות של בנצ'י, מומו ויודל'ה הפכו לשמות שכל כך נטמעו בתרבות המקומית, עד שהסרטים הולידו סדרת המשכים שנפרשה על פני יותר משני עשורים.
הסדרה כוללת את
"אסקימו לימון" (1978), "יוצאים קבוע" (1979), "שפשוף נעים" (1981), "ספיחס" (1982), "רומן זעיר" (1984), "הרימו עוגן" (1985), "אהבה צעירה" (1987), "בלוז לקיץ" (1988) ו"החגיגה נמשכת" (2001), לצד סרטים שנקשרו למותג וליקום של הסדרה.
כלומר, "אסקימו לימון" לא היה רק סרט מצליח. הוא הפך למותג קולנועי.
מה הפך אותו ל"קאלט"?כאן כבר מדובר ביותר ממספר הכרטיסים שנמכרו.
אחת הסיבות לכך שהסרטים נשארו בזיכרון היא שהם יצרו מעין גרסה קולנועית מוגזמת של ישראל הצעירה: תל אביב של פעם, חיי התיכון, החבר'ה, הצבא, ההורים, הרחוב, המיניות והניסיון של בני נוער לפרוץ את הגבולות של עולם המבוגרים.
הסרטים גם הצליחו לייצר
שפה שלמה של דמויות, סיטואציות ובדיחות, שחלקן הפכו למוכרות גם למי שלא בהכרח ראה את הסרטים בזמן אמת.
במובן הזה, "אסקימו לימון" הפך ל"קאלט" לא רק בגלל נוסטלגיה, אלא משום שהקהל המשיך לזהות ולצטט את העולם שהסדרה יצרה גם שנים אחרי יציאתה.
אבל יש כאן גם צד פחות פשוטככל שעובר הזמן, משתנה גם האופן שבו מסתכלים על הסרטים.
ההומור המיני והאופן שבו נשים מוצגות בחלק מהסרטים יכולים להיראות כיום מיושנים, סקסיסטיים או בעייתיים. חלק מהנושאים שהוצגו אז כבדיחה – יחסי מין, גוף, היריון, אלכוהול וגבריות – נקראים אחרת לחלוטין בעידן התרבותי של היום.
וזו בדיוק אחת הסיבות שהדיון על "הלגיטימציה" של "אסקימו לימון" מעניין.
אפשר להחזיק בשתי מחשבות בו־זמנית:
מצד אחד – מדובר ביצירה שהשפיעה באופן עצום על התרבות הפופולרית הישראלית ושאין כמעט צורך להסביר את מעמדה ההיסטורי.
מצד שני – העובדה שמשהו הפך לקלאסיקה לא הופכת אותו לחסין מביקורת.
אולי להפך: ככל שיצירה הופכת לחלק מהזיכרון הקולקטיבי, כך מעניין יותר לבחון אותה מחדש.
ומי בעצם עמד מאחורי כל הדבר הזה?הבמאי והתסריטאי המרכזי של הסרט הראשון היה
בועז דוידזון, שכבר היה מזוהה עם הקומדיה הישראלית העממית ועם סרטים כמו "צ'רלי וחצי" ו"חגיגה בסנוקר".
על ההפקה חתומים
מנחם גולן ויורם גלובוס – שניים מהאנשים שהיו אחראים במידה רבה לשינוי פני תעשיית הקולנוע הישראלית ובהמשך גם הפכו לשמות בינלאומיים בהוליווד.
דוידזון היה קשור לארבעת הסרטים הראשונים בסדרה כבמאי, ובהמשך עבר לארצות הברית בעקבות גולן ועבד עם חברת קאנון. "The Last American Virgin" מ־1982 היה למעשה עיבוד אמריקאי לרעיון של "אסקימו לימון".
וזה אולי אחד הפרטים המעניינים ביותר בסיפור:
היוצרים של סרט נעורים ישראלי שהצליח בקופות הפכו בהמשך לחלק ממכונת הקולנוע ההוליוודית.ומה הם עשו מאז?מנחם גולן המשיך לקריירה בינלאומית עצומה. יחד עם בן דודו יורם גלובוס הוא עמד מאחורי Cannon Films, שהפכה בשנות ה־80 לאחת מחברות ההפקה העצמאיות הבולטות בעולם והפיקה עשרות סרטים, בהם סרטי אקשן בכיכובם של כוכבים כמו צ'אק נוריס, ז'אן־קלוד ואן דאם וסילבסטר סטאלון.
גולן נפטר בשנת 2014, לאחר קריירה שכללה יותר מ־200 סרטים, ובשנת 1999 קיבל את
פרס ישראל על תרומתו לקולנוע.
יורם גלובוס המשיך גם הוא בפעילות בתעשיית הקולנוע, בהפקה, הפצה ובתחום בתי הקולנוע. לאחר תקופת קאנון היה מעורב בין היתר בגלובוס מקס. בראיונות מאוחרים יותר הוא סיפר גם על קצב ההפקה המטורף של שנות קאנון ועל המחיר האישי והעסקי של המודל הזה.
בועז דוידזון המשיך לעבוד בארצות הברית כמפיק וכמפיק בפועל. הקריירה המאוחרת שלו כוללת שורה ארוכה של סרטים בינלאומיים, ובשנים האחרונות הוא עדיין מופיע בקרדיטים כמפיק או מפיק בפועל בהפקות הוליוודיות, כולל פרויקטים כגון "The Expend4bles".
כלומר, שלושת השמות המזוהים ביותר עם הולדת "אסקימו לימון" לא פשוט נעלמו אחרי ההצלחה של הסרט הראשון. הם המשיכו לקריירות שהתרחבו הרבה מעבר לקולנוע הישראלי.
אז האם "אסקימו לימון" הוא עדיין סרט לגיטימי?אולי השאלה המעניינת יותר היא מה אנחנו בכלל דורשים מ"קלאסיקה".
האם יצירה צריכה להישאר נעימה ונוחה לצפייה גם עשרות שנים אחרי שנוצרה?
האם אפשר להכיר בחשיבות התרבותית של סרט, ובמקביל לומר שחלק מהערכים והבדיחות שבו התיישנו?
ואולי דווקא העובדה שאנחנו עדיין מדברים על "אסקימו לימון", מתווכחים עליו, מצטטים אותו ומנסים להבין את המקום שלו בישראל של היום – היא ההוכחה האמיתית לכך שהוא הפך לסרט קאלט.
מה אתם חושבים?האם "אסקימו לימון" הוא מבחינתכם
קלאסיקה ישראלית שאסור לגעת בה, או יצירה שצריך להסתכל עליה מחדש בעיניים של 2026?
והאם לדעתכם ההשפעה של הסדרה על התרבות הישראלית הייתה גדולה יותר מהאיכות הקולנועית שלה?
מקורות לקריאה והצלבה:ארכיון הסרטים הישראלי – בועז דוידזוןאידיבי – אסקימו לימון (1978)רשת 13 – סדרת אסקימו לימון ומעמדה בתרבות הישראליתynet – רגעי התהילה והמבוכה של אסקימו לימוןJTA – מנחם גולןynet – יורם גלובוס על שנות קאנוןTMDB – בועז דוידזון, קרדיטים מאוחרים