הסיפור האחרון מהחדשות – אב שיורה בבנו המאומץ אחרי עימות – טלטל את כולם. אבל במקום לעצור ב"שוק", אולי כדאי לדבר על מה שלא נעים להגיד.

כולם חוזרים לאותה שורה:
"נתנו לו בית",
"נתנו לו אוכל",
"עשו מעל ומעבר".

אז בואו נשים את זה על השולחן – זה לא "מעל ומעבר".
זה המינימום.

בית ואוכל לא יוצרים שייכות.
הם לא פותרים ניכור.
והם בטח לא מתקנים בן אדם שמרגיש זר בתוך המשפחה שלו.

במקרים של משפחות אומנה זה אפילו יותר חד.
אפשר לקרוא לזה "משפחה", אבל בפועל – לא תמיד זה מרגיש ככה. לפעמים הילד הוא פשוט מישהו שגדל שם, לא באמת חלק.

ואז מתפלאים שיש פיצוץ.

נוסיף לזה את המציאות בישראל:
יוקר מחיה, לחץ, שחיקה.
משפחות בקושי מחזיקות את עצמן – אז לגדל ילד עם מורכבות קשה? זה כבר מעבר ליכולת של הרבה אנשים.

ופה הבעיה האמיתית:
אנחנו עדיין מודדים הורות לפי סטנדרטים של פעם.

"יש אוכל? יש בית? הכול טוב."

לא. הכול לא טוב.
אם אין:

• נוכחות אמיתית
• הבנה עמוקה
• תחושת שייכות

אז כל השאר זה תפאורה.

וזה לא פוטר אף אחד מאחריות – לא את ההורים, לא את המערכת, ולא את החברה שמעדיפה לסמן וי ולהמשיך הלאה.

המקרה הזה לא נפל מהשמיים.
זה קצה של משהו הרבה יותר רחב – שאנחנו פשוט לא רוצים לראות.