נתקלתי בשער הזה של גיליון „לאשה” מאוקטובר 2023, והדבר שתפס לי את העין דווקא לא היה התוכן הצבאי של השער, אלא מילה אחת:
„עברייה”.הכותרת אומרת:
„תדע כל אם עברייה כי הפקידה גורל בנותיה ובניה בידי מפקדות ראויות לכך”המילה „עברייה” מוכרת כמובן, אבל בשפה המדוברת של היום היא מרגישה כמעט ארכאית. אנחנו אומרים בדרך כלל „אישה ישראלית”, „ישראלית”, „יהודייה” או פשוט „אישה”, בהתאם להקשר – ולא „עברייה”.
וזה מעניין במיוחד משום ש„עברייה” אינה המצאה מודרנית. היא הצורה הנשית של „עברי”, והיא מופיעה כבר בלשון המקרא ובספרות חז״ל. למשל, בתורה מופיע הצירוף „האח העברי או העבריה”, ובהמשך המונח „אמה העבריה”.
גם בספרות חז״ל המונח מוכר היטב.
אז מה קרה למילה?
האם „עברייה” פשוט יצאה מהשימוש משום שהזהות המודרנית עברה מ„עברית”/„עברייה” ל„ישראלית”?
או שאולי היא עדיין קיימת, אבל נשמרת בכוונה דווקא בסגנון חגיגי, ספרותי או לאומי – כמו בשער הזה?
מעניין גם שהמילה „עברייה” יוצרת כאן אפקט שונה לגמרי מ„ישראלית”.
„אם ישראלית” נשמע כמו תיאור לאומי־אזרחי עכשווי; „אם עברייה” נשמע הרבה יותר תנ״כי, היסטורי ורעיוני.
וזה אולי בדיוק מה שהכותבים בשער ניסו להשיג.
מה דעתכם?האם אתם משתמשים במילה „עברייה” אי פעם, או שהיא נשמעת לכם כמו מילה ששייכת בעיקר לתנ״ך, לספרות ולנאומים חגיגיים?
והאם לדעתכם יש מקום להחזיר מילים כאלה לשימוש מודרני, או שהשפה פשוט עשתה את שלה?
